שבעה ככלי עזר להחלמה נפשית

תקופת ה"שבעה" נועדה לעזור לאבלים להשלים עם מציאות המוות. בימים הראשונים של ה"שבעה", בעיקר אם המוות היה טרגי ופתאומי, האבלים שרויים עדיין במצב של הלם.

24/03/2022
נעם
אבלות

עוצמת הפגיעה הרגשית המלאה טרם נקלטה במוחם. ביקורים יומיומיים של המנחמים הבאים לחלוק כבוד למת ולשאירים מסייעים לאבלים להפנים באופן הדרגתי את משמעותו הבלתי הפיכה של המנוח, ואט אט מתחילים להבין שלא יראו עוד את יקירם.  

 

כדי לנסות להתמודד עם האובדן ראוי לדבר במהלך ה"שבעה" עם המנחמים על נסיבות המוות. רצוי ומומלץ להעלות זיכרונות ולדבר על הנפטר. אפשר להראות תמונות ולספר סיפורים על דורות המשפחה הקודמים ועל קרובים רחוקים. ראוי שהמנחמים ישתתפו בכך גם הם ויסייעו לאבלים לשרטט את תמונת חייו המלאה של הנפטר. סוג זה של זכרונות מודעת יאפשר למציאות המוות לחלחל לעומקי התודעה של האבלים ויעניק להם את הכלים והיכולות שהם כה זקוקים להם בזמן הזה. 

מעל לכל חשוב לאפשר, הן לאבלים והן לבני משפחתם, להבין שה"שבעה" אינה מפגש חברתי גרידא. חשוב ביותר שהמבקרים-המנחמים ינסו לחוש את הצרכים של האבלים וישתפו עמם פעולה בביטוי מגוון הרגשות שהם מבטאים – כל הביטויים מותרים ומקובלים. ללוויה ול"שבעה", המתקיימות שתיהן בשלב הראשון של האבל, נודעת משמעות פסיכולוגית עמוקה בריפוי הצער ובהחלמת הנפש 

חשוב לזכור; גם הדממה היא מכשיר רב עוצמה; רגעים המוקדשים להתבוננות חרישית הם עוד כלי שיכול להעניק משמעות למתרחש על ידי יצירת תחושת חיבור בין החיים ובין היקירים שהלכו לעולמם. חשוב להכיר ברגעי הדממה כבהזדמנות הניתנת לאבלים ולכל הנוכחים לתקשר בלבם וברוחם עם הנפטר, ואין לחשוש מהמבוכה הכרוכה ברגעים אלו.  

 

מעל לכול, ראוי לאמץ את הכלל שטבעה המסורת היהודית לפיו על המנחמים להתחשב ברגשותיהם וצורכיהם הרגשיים של האבלים. הכלל ההלכתי שאין לפתוח בשיחה עם האבל, אלא להפקיד בידיו את היוזמה, מבטאת את החובה להיות קשובים לאבלים. ברצותם – לשוחח על הנפטר; ברצותם – להתכנס בדומיה; ברצותם – להסיט לרגע את רגשות העצב והאבל אפילו בדבר מעורר חיוך. 

 

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִּיע אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁזִּיו זִכְרָם מֵאִּיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אַלֶּה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַּיִל – 
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶך. 

חנה סנש 

דילוג לתוכן