מהפטירה ועד הקבורה

שׁוּבִי, יְחִידָה, אֶל-מְנוּחֵךְ, שׁוּבִי, 
תָּמִיד לְכִסֵּא הָאֱלֹהִים שֵׁבִי –  
כִּסְאוֹת אֲדָמָה מַאֲסִי, תֵּדְעִי הֲכִי 
עָלִית אֱלַי מְרוֹם וְשָׁבִית שֶׁבִי, 
הִשְׁתַּחֲוִי וּתְנִי לְאֵל כָּבוֹד וְעֹז 
וּמְקוֹם בְּנֵי אֵלִּים תְּהִילּוֹת הָבִי. 

רבי יהודה הלוי

מרגע הפרידה ועד לקבורה – אנינות

מעת הפטירה של האדם ועד לקבורתו מצויים קרוביו במצב של אוננות (אונן – אדם שמצטער). תקופה זו מיועדת בעקרה להכנות ללוויה ולהתמודדות ראשונית עם האבדן. לכן קרוביו של הנפטר פטורים מכל המצוות והם גם אינם נדרשים, מן הבחינה ההלכתית, לנהוג מנהגי אבלות, (למעט הימנעות משתיית יין, אכילת בשר, וקיום יחסי אישות).  

המסורת היהודית מנחה את קרוביו של הנפטר להביאו לקבורה ללא השתהות מיותרת, וזאת מכיוון שהלנתו של המת נתפסת כפגיעה בכבודו. זו הסיבה שהלוויה נערכת על פי רוב ביממה שלאחר הפטירה. יחד עם זאת במקרים בהם עיכוב הלוויה נעשה לכבודו של הנפטר, למשל במצב של המתנה להגעת קרובים ממרחק, ניתן ואף ראוי לעשות כן. 

במסגרת ההכנות ללוויה ניתן ורצוי גם לחשוב על תכניה וכיצד מבקשים בני המשפחה להיפרד מיקרם. המחשבה המקדימה על רשימת המספידים, תכני ההספדים, האם לשלב במהלך הטקס שירים וקטעי קריאה שהיו אהובים על הנפטר וכדמ', תסייע לבני המשפחה להיפרד מיקרם בדרך משמעותית, אשר תסייע להם ותחזק אותם במסע האבל. 

הלוויה

טקס הלוויה הוא במידה רבה המעמד הקשה ביותר בתהליך המורכב של פרידה מאדם אהוב ואבלות על הסתלקותו. טקס זה מנכיח את המוות באופן חד וברור ומנקז את ים הרגשות שחשים הקרובים אל הרגע של הפרידה הפיזית מן האדם האהוב ומגופו. המסורת היהודית עצבה את טקס הלוויה כך שיאפשר מתן ביטוי לרגשות אלו באופן המשלב את כבודו של הנפטר עם הצורך לסייע בידי האבלים ולתמוך בהם. מתוך ההכרה של מורכבותו הגדולה של המעמד מרכיביו ההלכתיים של הטקס אינם מרובים, וכשם שהמסורת מבקשת שלא להלין את המת יתר על המידה עד קבורתו, כך גם טקס הפרידה עצמו אינו ארוך – אולי מתוך הכרה בצורך לסייע בידי האבלים לעשות את הדבר הקשה מכל – עזיבתו של האדם האהוב והפרידה מעליו. 

הקריעה

בדורות האחרונים, כאשר הקריעה אינה מתבצעת עם פטירתו של האדם או קבלת הבשורה על פטירתו, נוהגים לבצעה בראשית הלוויה. ה"קריעה" אינה מעשה סמלי בלבד. היא נוגעת במעמקי החוויה הרגשית של האבלים,. זה הוא  מנהג גשמי שתפקידו להפוך את המוות לממשי הן לאבלים והן לסובבים אותם. את הקריעה מבצעים בדש חולצתם של האבלים, אחד מן המלווים מסייע בידם בביצוע החתך והאבלים עצמם קורעים את הבד. נוהגים שעל מות אב או אם קורעים את הדש השמאלי של החולצה כנגד הלב ואילו במקרי אבלות אחרים קורעים את הדש הימיני. יש הנוהגים לומר בעת הקריעה: "ברוך דיין האמת". 

באופן טבעי יש מי שאינם חשים שלמים עם מעשה הקריעה ואינם מרגישים כי הוא מבטא את רגשותיהם. אלה יכולים לבקש להימנע מקריעת הבגד אם אינם חשים מחויבים לסמכות ההלכה בנושא זה או לקרוע את דש החולצה באופן אישי ולא פומבי טרם היציאה למסע הלוויה או אף לאחר החזרה ממנו. 

צידוק הדין וההספדים

לאחר הקריעה נפתח טקס הלוויה במשנת רבי עקביא בן מהלאל ממסכת אבות: "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון…" (מסכת אבות ג א). אל משנה זו מצרפים את פסוקי תפילת צידוק הדין הנחתמת בנוסחיה השונים בפסוקים מספר איוב: "יי נתן ויי לקח יהי שם יי מברך". לאחר פתיחה זו מושמעים ברחבת ההתכנסות ההספדים מפי האבלים, בני המשפחה והידידים. הספדים אלו יכולים לכלול אף פרקי שירה ומוזיקה. 

רבים מבקשים במעמד הלוויה לדבוק במנהגים המסורתיים. אחרים חשים שלא בנוח עם פסוקי "צידוק הדין" והדגש המושם על רעיון זה במהלך טקס הלוויה. בהלוויות הנערכות בבתי קברות אורתודוכסיים ניתן להוסיף קטעי קריאה והגות בצד התפילה המסורתית כך שתפיסת עולמם של הנפטר ושל יקיריו תבוא גם היא לידי ביטוי. בבתי עלמין אזרחיים ובטקסים הנערכים על ידי רבנים רפורמים ועורכי טקסים לא אורתודוכסים ניתן מלכתחילה לבקש להחליף פרקי תפילה ומקרא אלו באחרים. 

בתום ההספדים וטרם היציאה למסע הלוויה מוזמנים האבלים לקרוא את הקדיש בפעם הראשונה. 

מסע הלוויה

לאחר אמירת הקדיש מתחיל מסע הלוויה בו מלווים האבלים ויתר הנוכחים את הנפטר לקבורתו. בעבר כאשר בית העלמין מוקם מחוץ לגבולותיה של העיר, היה למסע הלוויה תפקיד משמעותי בטקס הלוויה. כיום לחלק זה של הטקס משמעות פחותה, אולם עדין יש לנהוג בו בכובד ראש. במהלך המסע נוהגים שבני משפחה וקרובים נושאים את מיטת הנפטר והאבלים עצמם הולכים אחרי המיטה נתמכים ומלווים בקרוביהם.  

המנהג המסורתי הוא ללוות את המסע בפסוקי מזמור תהילים צ"א. בלוויתה של אשה נוהגים אף לומר את פסוקי מזמור אשת חיל (משלי ל"א). ניתן אף ללוות את המטה או הארון בשירתם של שירים מתאימים (בין שהיו אהובים על הנפטר ובין אם כאלה המתאימים מבחינת תכנם למעמד). 

עם הגעת המיטה או הארון אל חלקת הקבר ובהתאסף האבלים והנוכחים טומנים את הנפטר בקבר או מטמינים את הארון. מתוך הכרה במורכבות הגדולה של רגע זה ובהיותו רגע אחרון של פרידה, אין מלווים את מעשה הקבורה במילים רבות. יש הנוהגים לומר את הפסוק: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" ואת פסוקי מזמור כ"ג: "יי רועי לא אחסר" בזמן כיסוי הקבר. לאחר הטמנת הנפטר או הארון נוהגים שהקהל משתתף בכיסוי הקבר בעפר, כאות של כבוד לנפטר, ונוהגים שלא להעביר את כלי החפירה מיד ליד כי אם להניחם על הקרקע. 

עם תום כיסוי הקבר נוהגים לשוב ולומר את תפילת צידוק הדין ולהוסיף לה את מזמור תהילים ט"ז. בחלק מבתי העלמין יאמר על ידי אנשי חברת קדישא נוסח מיוחד של קדיש  (קדיש דאתיחדתא). לאחר קדיש זה אומרים האבלים את הקדיש פעם נוספת ועורך הטקס משמיע את תפילת אל מלא רחמים או את תפילת ההשכבה (כנהוג בקהילות ספרד והמזרח). ישנן משפחות המבקשות להוסיף דברי הספד גם במעמד זה, ועל פי רוב נעשה הדבר לפני אמירת הקדיש ותפילת ההשכבה. בתום התפילה נאמרת בקשת מחילה מהנפטר מפי אנשי חברת קדישא שעמלו להביאו לקבורה. לא אחת ישנו שינוי בסדר הדברים, בהתאם למנהג המקומי של חברת הקדישא.  

בלוויות הנערכות ברוח היהדות הרפורמית נוהגים על פי רוב שלא לחזור על פסוקי צידוק הדין ולשלב אחרי כיסוי הקבר וטרם אמירת הקדיש ותפילת אל מלא רחמים, פרקי מקרא, תפילה, הגות וזמר המתאימים למעמד. בלוויות הנערכות בבתי העלמין האזרחיים ובבתי העלמין בקיבוצים נעשית הקבורה בתוך ארון עץ פשוט. לתפיסת היהדות המתקדמת מנהג זה אינו מעורר כל קושי הלכתי ויש בו ביטוי ראוי יותר לעקרון החשוב של כבוד המת וכבודם של יקיריו האבלים.  

בשנים האחרונות מספר הולך וגדל של חברות קדישא (אם כי בהחלט לא כולן) מאפשרות למשפחה לתת לטקס הלוויה ממד ואופי אישי ומשפחתי ומצמצמות את הדרישות ההלכתיות לגבי טקס הלוויה. לוויות אלו נערכות אמנם על פי כללי ההלכה בפרשנותה האורתודוכסית (לדוג': אי מתן אפשרות לקבורה בארון ואמירת התפילות המחייבות) אולם למשפחה ניתן אפשרות להוסיף פרקי מקרא ושירה, אם במהלך טקס הלוויה ואם לאחר שנציגי החברה קדישא מסיימים את החלקים ההלכתיים של הטקס. במקומות רבים ברחבי הארץ אף מאפשרים למשפחות להזמין אדם מטעמם לנהל את מהלך הטקס למעט החלקים ההלכתיים. משפחות הקוברות את יקיריהן בבתי עלמין אורתודוכסים, אך מעוניינות עדין לעצב את אופיו של הטקס ולהשפיע על מהלכו ראוי ויציינו את הדבר מפורשות בפנייתן לחברה קדישא.

ניחום האבלים בבית הקברות

עם חתימתה של הלוויה מתפנה הקהל אל משימת ניחום האבלים. בהסתמך על מנהגים עתיקי יומין הנזכרים בספרות חז"ל מתחיל ניחום האבלים עוד בבית הקברות. על פי רוב נחתמת הלוויה בהכרזה על המקום בו ישהו בני המשפחה האבלים בעת שבעת ימי האבל. על פי מנהג אשכנז נוהגים שהמשתתפים בהלוויה מסדרים שתי שרות מנחמים זו מול זו. כשהאבלים עוברים בתווך בין השורות נהוג לומר לעברם: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד). מנהג קהילות ספרד שהאבלים יושבים בסמוך לקבר והציבור עובר על פניהם ומנחמם. גם בלוויות בהן לא נוהגים במנהגים אלו באופן רשמי או מסורתי נוהגים שהמשתתפים בלוויה עוברים על פני הקבר ומנחמים את האבלים הניצבים עליו או בסמוך לו.

סעודת הבראה

בשובם של האבלים מבית הקברות נהוג שידידים וקרובי משפחה שאינם נמנים עם האבלים מכינים ארוחה קלה ומגישים אותה לאבלים. הארוחה מיועדת לאבלים בלבד ואינה מיועדת למנחמים, ומן הבחינה ההלכתית היא נחשבת כחובה המוטלת על הקרובים לאבלים. יש מי שנוהגים להגיש בארוחה זו ביצים קשות, המסמלות מצד אחד אבלות ומן הצד השני חיים, המשכיות ותקווה, וכן כעכים, עדשים ומאכלים עגולים אחרים – המסמלים כי החיים והמוות הם כגלגל הסובב לעד.  

סעודת ההבראה מיועדת על מנת להשיב מעט את נפשם של האבלים אחרי המעמד הקשה של הלוויה. בשעות מורכבות אלו לא אחת מתעלמים האבלים מצורכי הגוף ומן הדאגה לכוחם. סעודת ההבראה מיועדת לסייע מעט בהתאוששות הגוף והתחזקותו. בנוסף מיועדת סעודת ההבראה להבטיח כי האבלים לא יוותרו לבדם עם הגעתם מבית הקברות לבית. יחד עם זאת יש לוודא כי הסעודה מותקנת ברגישות רבה ,בהתאם לרצונם של האבלים ועל ידי האנשים הקרובים להם ביותר. מתום הלוויה מעיינהם של בני המשפחה הרחוקים ומכרי הנפטר מופנים אל עבר האבלים. רצונותיהם ובקשותיהם צריכים לכוון את המנחמים.

בְּעָפָר קָבְרוּ אוֹתוֹ אֲנָשִים,  

וְאִיךְ צַלְמוֹ בְּבַת עֵינַי חֲקַקְתִּיו, 

וְגוּפוֹ טָבְלוּ לָהֶם בְּמַיִם, 

וּמֵרָחוֹק בְּמוֹ עֵינַי טְבַלְתִּיו, 

וְאָמְרוּ כִּי קְבָרוּהוּ בֶּעָפָר, 

וּבֵין הַלֵּב וּמוֹרָשָׁיו קְבַרְתִּיו, 

ר' משה אבן-עזרא