הדמעה שבלב – קטעי שירה והשראה

כוונות, הקדמות ומקראות כתוספת או כתחליף לתפילות הזיכרון המסורתיות 

מנהגי האבלות והזיכרון המסורתיים, כדוגמת "השבעה", "ניחום האבלים" והאזכרות בבית העלמין, הם מן המנהגים המסורתיים הרווחים ביותר בחברה הישראלית. עם זאת ישנם רבים החשים כי תפילות הזיכרון המסורתיות, המדגישות את רעיון "צידוק הדין", אינן מטיבות לבטא את רגשותיהם לנוכח הפרידה מאדם קרוב. בקובץ זה מובאים מקראות אחדים בני ימינו, פרי יצירתם של משוררים עבריים ורבני היהדות הרפורמית בישראל, היכולים לשמש כהקדמה לתפילות הזיכרון המסורתיות או כתחליף להם, בהתאם לרצונם של בני המשפחה האבלים. חלק ממקראות אלו משובצים בנוסחי האזכרה המסורתיים שהפיקה התנועה הרפורמית בישראל לטובת הציבור הרחב. 

דברי פתיחה לאזכרה / מקרא חליפי לפרקי תהלים 

בִּמְלֹאת שִׁבְעָה יָמִים / שְׁלוֹשִׁים יָמִים / שָׁנָה / … שָׁנִים לִפְרֵדָתֵנוּ מִיַּקִּירֵנוּ/מִיַּקִּירָתֵנוּ …, הִתְכַּנַּסְנוּ, בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וַחֲבֵרִים, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ/אוֹתָהּ לִמְנוּחַת עוֹלָמִים. בְּצַעַר וּבְגַעֲגוּעַ אָנוּ מַעֲלִים אֶת זִכְרוֹ/זִכְרָהּ בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת זוֹ שֶׁל זִכָּרוֹן וְהִתְיַחֲדוּת.  

מֵעָפָר אֲנַחְנוּ וְאֶל עָפָר נָשׁוּב – בְּלִבֵּנוּ אָנוּ נוֹצְרִים אֶת מַעֲלוֹתָיו/מַעֲלוֹתֶיהָ שֶׁל … וְאֶַת רִגְעֵי הַחֶסֶד שֶׁחָלַק/שֶׁחָלְקָה עִמָּנוּ, כְּמוֹ גַּם אֶת חֻלְשׁוֹתָיו/חֻלְשׁוֹתֶיהָ. בְּזִכָּרוֹן זֶה אָנוּ מַעֲנִיקִים הֶמְשֵׁךְ וְתוֹחֶלֶת לְחַיָּיו/לְחַיֶּיהָ אֲשֶׁר תָּמוּ. עֲתִידוֹ/עֲתִידָהּ – בְּחַיֵּינוּ וּבְמַעֲשֵׂינוּ.  

רקמה אנושית אחת – מוטי המר 

כְּשֶׁאָמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי 
יָמוּת בְּךָ, יָמוּת בְּךָ.
כּשֶׁתָּמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי  
יָמוּת אִתְּךָ, יָמוּת אִתְּךָ.
כִּי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ 
כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה 
וְאִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ 
הוֹלֵךְ מֵעִמָּנוּ 
מַשֶּׁהוּ מֵת בָּנוּ – 
וּמַשֶּׁהוּ, נִשְׁאָר אִתּוֹ. 
—

הקדמה או תחליף לפסוקי פרק תהלים קיט המסמלים את אותיות השם של הנפטר/ת 

 שְׁלֹשָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם: אֶחָד – מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד – מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד – מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ.  

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א 

—

צִיַּרְתִּי לִי מַלְכוּת שָׁמַיִם
בְּיָרֹק –  
לְזֵכֶר כָּל מֵתַי.  

וְהֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי קוֹרֵא בִּשְׁמָם 
וּמְשִׁיבִים לִי בְּחִיּוּךְ פָּנִים. 
עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים 
שֶׁבָּם הִשְׁאִירוּ אֶת הֵדֵי קוֹלָם. 

אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חַיִּים –  
לְכָל מֵתַי. 
וְהֵם חַיִּים אוֹתָם שֵׁנִית  
וְגַם לָנֶצַח.
 
אֲבָל עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים.

 אברהם חלפי 
—

 לכל איש יש שם – זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַהוֹרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ
מוֹתוֹ.

—

הקדמה / מקראות חליפיים לתפילת הקדיש  

תְגַּדַּל שֵׁם הָאָדָם
יִתְעַלֶּה פֹּעַל-חַיָּיו יִתְבָּרַךְ בְּזִכְרוֹנֵנוּ
עַל צְרוֹר מַעֲלָלָיו בִּימֵי חֶלְדּוֹ
וְעַל הַמַּעַשׂ שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַשְׁלִימוֹ.
עַל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁנִּטְווּ – וְנָמוֹגוּ
וְעַל סְגֻלּוֹת-יְקָר וְאַף חֻלְשׁוֹת-אֱנוֹשׁ
שֶׁנָּגוֹזוּ מִבַּעַד לַדֹּק הָעַרְפִלִּי שֶׁל הַזְּמַן.

יַזְהִיר זֵכֶר הָאָדָם וְהֵדֵי-חַיָּיו
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּלִבֵּנוּ
וּשְׁמוֹ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן.
כִּי מוֹתַר הָאָדָם הוּא הַזִּכָּרוֹן
מֵעֵבֶר לִמְחִיצוֹת הַזְּמַן.
לֹא בַּחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה.
צַו הֶמְשֵׁךְ הַחַיִּים יַצְמִיחַ פֻּרְקָן לִכְאֵבֵנוּ הַמְּשֻׁקָּע.
הַזְּמַן בְּמַהֲלָכוֹ יְרַחֵם.
וְנִנְצֹר אֶת כָּל פְּרִי-חַיָּיו לְיָמִים רַבִּים.
יִתְגַּדַּל וְיִשְׁתַּבַּח!

שלום סמיד 

—

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ הָאָדָם בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ
בְּשִׂמְחָתוֹ, בְּסִבְלוֹ וּבַעֲמָלוֹ
נִתְבָּרַךְ וְנִשְׁתַּבַּח בְּאוֹהֲבֵינוּ
אֲשֶׁר נָתְנוּ מֵחֵילָם לְלֹא חָסָךְ
וּגְמוּלָם – טַעַם חַיֵּיהֶם וַעֲמָלָם.
וְאִם תַּמּוּ חַיִּים שֶׁל טַעַם – לֹא יִפָּקֵד זֵכֶר פָּעֳלָם.
כִּי דֶּרֶךְ יְשָׁרִים לֹא תֹּאבַד
וְתוֹחֶלֶת מַעֲשֵׂיהֶם תַּעֲמֹד לָעַד.
יִנְבֹּט הַזֶּרַע אֲשֶׁר זָרְעוּ,
הָעֵץ יַעֲשֶׂה פְּרִי, הַבַּיִת יְשַׂגְשֵׂג,
יֶהֱמֶה חַיִּים וְיַרְבֶּה דּוֹרוֹת.
אַדְמַת הָאָרֶץ אָסְפָה אוֹתך
בְּעֶצֶב וּבְאַהֲבָה אֶל חֵיקָהּ.
יִמְתְּקוּ לְך רִגְבֵי עֲפָרָהּ.
יִהְיוּ חַיֶּיך וּמַעֲשֶׂיך צְרוּרִים בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ
לְנֶחָמָה וּלְתִקְוָה.

על יסוד קדיש לאנשי עין שמר מאת עלי אלון 
—

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצָה
לִבְכֹּת בְּקוֹל
אָיֹם וְנוֹרָא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ.

הַיּוֹם
כְּבָר אֵין בִּי
מִלִּים מִשֶּׁלִּי
לוּ לְפָחוֹת –
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
שְׁמֵהּ רַבָּא.

רוחמה וייס 

—

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
הָרֶגֶב שֶׁקָּרַס
בְּפַלֵּחַ מַחֲרֵשָׁה
הָאֲדָמָה הַקָּשָּׁה
יִתְהַדֵּר וְיִתְעַלֶּה – הֶעָלֶה
שֶׁלִּבְלֵב, וְהוֹרִיק הֶאְדִּים – וְנָשַׁר.
יִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא
הַנּוֹשֵׂא בַּמַּשָּׂא
וּבִכְרֹעַ דַּרְכּוֹ
גַּם דַּרְכִּי נִרְמְסָה.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח
קוֹל הַיָּחִיד
עִם קוֹל הָרַבִּים
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ
הַיָּחִיד בְּיִחוּדוֹ.

שלמה עובד 

—

הקדמה או מקראות חליפיים לתפילת "אל מלא רחמים" 

אֶל רַחֲמֶיךָ אוֹתוֹ אֱסֹף,
פְּרֹשׂ עָלָיו כְּנָפֶיךָ
וְחַבְּקֶנּוּ.

הַמְצֵא לוֹ מִסְתּוֹר
בְּאָהָלְךָ עוֹלָמִים
וְיָנוּחַ בְּחֵקְךָ.

בְּמַעֲלוֹת אֱנוֹשׁ
נִשְׁמֹר דְּמוּתוֹ.
אַהֲבָתוֹ כְּזֹהַר בִּרְקִיעֵינוּ.

אֶת נִשְׁמָתוֹ
צְרֹר בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ
זִכְרוֹ הוּא נַחֲלָתֵנוּ.

הרבה תמר דבדבני והרבה דליה-שרה מרקס 

—

מְלֵאֵי רַחֲמִים וְאַהֲבָה, נִזְכֹּר אֶת … שֶׁחַיָּיו/שֶׁחַיֶּיהָ נִשְׁזְרוּ בְּחַיֵּינוּ, שֶׁאָהַבְנוּ, שֶׁיָּדַעְנוּ עִמּוֹ/עִמָּהּ שְׁעוֹת שִׂמְחָה וּשְׁעוֹת צַעַר, שֶׁהָלַךְ/שֶׁהָלְכָה מֵעִמָּנוּ.  
נִזְכֹּר אֶת יְפִי נִשְׁמָתוֹ/נִשְׁמָתָהּ וְאֶת רִגְעֵי הַחֶסֶד שֶׁיָּדַע/שֶׁיָּדְעָה, נִזְכֹּר אֶת מַעֲשָׂיו/מַעֲשֶׂיהָ הַגְּדוֹלִים וְאֶת רְגָעָיו/רְגָעֶיהָ הַקְּטַנִּים.  
לֹא נָנִיחַ לַשִּׁכְחָה לְהַרְחִיקוֹ/לְהַרְחִיקָהּ מֵעִמָּנוּ, לֹא נָנִיחַ לַזִּכָּרוֹן וְלַצַּעַר לְשַׁתֵּק אוֹתָנוּ. נִחְיֶה. נִחְיֶה בְּאוֹרוֹ שֶׁל זִכָּרוֹן זֶה.  
נֵדַע שֶׁכָּל עוֹד נִשְׁמַת חַיִּים בְּאַפֵּינוּ, מְצֻוִּים אָנוּ לִזְכֹּר, מְצֻוִּים אָנוּ לִחְיוֹת. 
תְּהִי נִשְׁמָתוֹ/נִשְׁמָתָהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ וּמַעֲשֵׂינוּ, וְנָשִׂים זִכְרוֹ/זִכְרָהּ כַּחוֹתָם עַל לִבֵּנוּ תָּמִיד. 

הרב יהוידע עמיר