השלושים

השלב השני של האבלות הוא אבלות ה-"שלושים". בפרק זמן זה חוזר האבלים אט אט לשגרה של חיי היום-יום, העבודה והטיפול השוטף בצורכי החיים, ועם זאת, הם מעניקים לאבלותם ביטויים שונים ומשמעותיים, המאפשרים שלהם לשוב אט אט ובצעדים מדודים לשגרה, מבלי לחוש כי יקירם נשכח מהם. 

זמן

אבלות ה-"שלושים" מתחילה מיד עם סיום השבעה, לרוב עם החזרה מאזכרת השבעה בבית העלמין. תקופת השלושים מסתיימת ביום השלושים לקבורתו של הנפטר, עם העלייה לקברו. בדומה ל-"שבעה", גם תקופת "השלושים" מסתיימת מוקדם יותר אם במהלכה חל אחד מחגי התורה: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות. כך לדוגמה, קרוביו של אדם שנקבר ימים אחדים לפני ראש השנה, יושבים "שבעה" עד שעה קלה לפני כניסת החג. מאותה השעה מצויים האבלים בתקופת ה"שלושים" כאשר יום הכיפורים יחתום תקופת אבלות זו. אבלים המבקשים להקפיד במנהגים המסורתיים של תקופת השלושים יכולים להיוועץ עם רב או רבה ביחס לחישוב זמנה של תקופת השלושים במקרה בו חל חג במהלך תקופה זו. חישוב תקופת השבעה.

הלכות ומנהגי השלושים

בתקופה זו חוזרים האבלים אט אט לשגרת החיים: עבודה, לימודים, עיסוק במטלות שונות. עם זאת בתקופה זו ממשיכים חלק ממנהגי האבלות, באופן המאפשר לאבלים לחוש שהם אינם שומטים את זכרו של הנפטר למרות חזרתם ההדרגתית לחיי השגרה.

מבחינת ההלכה היהודית ממשיכים בתקופה זו מנהגי האבלות הבאים: 

הימנעות מתגלחת ומתספורת. 

איסור על רכישת דברים חדשים שאינם הכרחיים 

שינוי מקום הישיבה בבית הכנסת (באם ישנו מקום קבוע) 

הימנעות מהשתתפות באירועי שמחה ובבילויים

בהקשר של ההשתתפות באירועי שמחה, יש מקום להבחין בין בילוי גרידא לבין השתתפות באירוע שמחה משפחתיים או של חברים קרובים כדוגמת חתונה או חגיגת בר מצווה. במקרים מעין אלו כאשר ההשתתפות חשובה לאבלים ומסייעת להם בהתאוששות, יש מקום להקל, ולהסתפק בשינוי כל שהוא בדפוסי ההשתתפות בשמחה (כדוגמת ההימנעות מריקודים). כך או כך, כפי שצוין ביחס להלכות ולמנהגים של תקופת ה"שבעה", ההכרעה באלו מנהגים לדבוק וכיצד לנהוג מסורה לידיו של האבל. בניגוד לתקופת ה"שבעה", אבלות השלושים אינה מתנהל במסגרת משפחתית וקהילתית אינטנסיבית. כך מתאפשר לכל אבל לדבוק במנהגים בהם הוא חפץ ולבטא את אבלו, גם אם דרך ביטוי זו אינה משותפת לכל האבלים. הרגישות וההכלה של האבלים, זה כלפי בחירותיו ומנהגיו של זה, חשובה גם בתקופה זו, מתוך הבנה שכל אבל בוחר את דרכו להתמודד עם הפרידה ועם החזרה לשגרה. 

במהלך "השלושים" האבלים אומרים קדיש אבלים לזכר יקיריהם במסגרת תפילות הציבור. בניגוד לתקופת ה"שבעה", אבלים הפוקדים את בית הכנסת יכולים לעלות לתורה, ויש המקפידים לעשות כן לזכר יקירם. רבים נוהגים להימנע מפינוי חפציו של הנפטר במהלך תקופת ה"שלושים", עם כי ישנם אלו המוצאים נחמה בטיפול בחפציו של יקירם שנפטר, וגם כאן ראוי למצוא דרך להתחשב ברגשותיהם של כל השותפים לאבל.

הקמת המצבה

מנהג ארץ ישראל להקים את המצבה על קברו של הנפטר במהלך תקופת ה"שלושים". עם זאת אין בדבר משום חובה, ויש הנוהגים להמתין פרק זמן ממושך יותר עד הקמת המצבה. המבקשים ל"גלות את המצבה" בתום תקופת השלושים נדרשים לעסוק בעניין עם תום "השבעה" על מנת לאפשר את הכנת המצבה והצבתה בזמן. ההחלטה על עיצוב המצבה ועל הכיתוב שיופיע על גביה היא מאתגרת ומורכבת, אולם יש בה גם משום הזדמנות ייחודית לרכז ולתמצת את תחושות האבלים כלפי יקירם, את הזכרון שנותר להם ואת האופן שבו הם בוחרים להתמודד עם האבל מעתה ואילך. הדיון בעניין הכיתוב מאפשר לכל אחד ואחת להציץ אל מעבר לאבלם האישי ולהביט אל עבר אבלם של יתר בני המשפחה. ההלכה היהודית לא קבעה כללים ברורים ביחס לכיתוב על גבי המצבה מלבד ציון של הנפטר. בהקשר זה התפתחו במרוצת הדורות מנהגים רבים, כדוגמת ציון תאריכי הלידה והפטירה (במלואם או רק בציון השנים), הוספת האותיות תנצב"ה (תהא נשמתו צרורה בצרור החיים) וציון פרטים שונים על חייו של האדם או על תכונות אופיו. יש המבקשים להרבות בכיתוב על גבי המצבה ויש המבקשים להמעיט; יש המבקשים להיצמד לנוסחים המסורתיים המוכרים, ויש המבקשים להוסיף משפט אישי או ציטוט משיר. העדפות אלו כולן ראויות ומקובלות, ויש לעשות מאמץ שיתקבלו על דעת כל האבלים. 

אזכרת השלושים

בדומה לתקופת ה"שבעה", גם ימי ה"שלושים" נחתמים באזכרה, הנערכת ביום השלושים לקבורה. יש הנוהגים לערוך את האזכרה בבית העלמין בלבד (מנהג קהילות אשכנז) ויש הנוהגים לקיים בערב יום השלושים אזכרה וסעודת מצווה בביתו של הנפטר או בבית המשפחה (מנהג קהילות ספרד). משפחות רבות נוהגות לקיים ערבי זיכרון או התכנסויות מיוחדות בתום תקופת השלושים.

המנהג המסורתי הוא לקרוא במהלך האזכרה בבית העלמין פרקי תהלים שונים ולאחריהם לקרוא פסוקים מתוך פרק תהילים קי"ט (הכתוב בהתאם לאותיות הא'-ב') הפותחים באותיות שמו של הנפטר, ולאחר מכן לקרוא את הפסוקים הפותחים באותיות המלה: נשמה. לאחר פרקי התהילים האבלים אומרים את תפילת הקדיש, ועורך האזכרה חותם בתפילת "אל מלא רחמים" או בתפילת ה"השכבה". בצד המנהגים המסורתיים או במקומם ניתן לשלב דברי זיכרון אישיים, פרקי שירה וקריאה, דברים מפרי עטו של הנפטר וכל מחוות זיכרון אחרת. בתום האזכרה נוהגים להניח אבן על המצבה, כעדות לפקידת הקבר.