השבעה
השלב הראשון והמשמעותי ביותר בתהליך האבלות המסורתי הוא שבעת הימים לאחר קבורתו של הנפטר. בשלב זה נוטלים האבלים "פסק זמן" מוחלט משגרת חייהם ומתמקדים באבל ובקבלת הניחומים. במסורת ההלכתית ישנו דיון האם חובת האבלות היא מן התורה או מתקנות החכמים, ולהלכה נפסק כי היום הראשון לאבלות – דינו מן התורה. המסורת סמכה את שבעת ימי האבל על אבלו של יוסף על מות אביו יעקב: "וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ י). מקור אחר מציע כי היה זה משה, שהוסיף ליום האבלות הראשון את ששת הימים הנוספים וקבע את חובת השבעה (תלמוד ירושלמי, כתובות פ"א ה"א).
מי יושב שבעה?
על פי ההלכה האבלות חלה על שבעה קרובים של הנפטר: אב ואם, בן ובת, אח ואחות, האיש על אישתו והאישה על בעלה. המסורת ההלכתית קבעה כלל ולפיו "כל המתאבל עליו מתאבל עמו". על פי כלל זה הקרובים לאבלים יכולים גם הם לנהוג מקצת מנהגי אבלות כביטוי של כבוד לאבלים ושל קרבה לנפטר באמצעותם. כך לדוגמה מוזמנים נכדים המעוניינים בכך לנהוג בחלק ממנהגי האבלות על מות הסב או הסבתא, ובני זוג יכולים להפגין צערם ואבלם על מות ההורה של בן הזוג.
איפה נהוג לשבת שבעה?
על פי רוב נהוג לקיים את ה"שבעה" בבית הנפטר. ההימצאות בסביבת חייו הטבעית היא חלק מההתמודדות עם אובדנו וביטוי ראוי לזכרו. עם זאת בחירת מקום ה"שבעה" יכולה להיות מותנית בשיקולים רבים אחרים: במקום מגורי האבלים, במקום מגוריהם של בני המשפחה ושל החברים המנחמים ובנוחות פיזית ורגשית. במסורת ההלכתית לא נקבעו מסמרות לענין זה, והדבר צריך להיקבע על ידי האבלים עצמם, ככל הניתן מתוך הסכמה והתחשבות בין כל בני המשפחה. במקרה של מרחק רב בין בית הנפטר וביתם של האבלים, כולם או מקצתם, יש הנוהגים לפצל את השבעה ולשבת את מקצתם באתר אחד ואת יתרתם במקום אחר.
מתי מתחילה השבעה ומתי נגמרת?
שבעת ימי ה"שבעה" מתחילים עם הגעת האבלים מבית הקברות למקום ה"שבעה". הכלל ההלכתי "מקצת היום ככולו" קובע כי גם אם האבלים הספיקו לשבת כאבלים במקום השבעה רגעים אחדים לאחר הלוויה וטרם שקיעת החמה, הרי יום הלוויה יחשב כיומה הראשון של השבעה. כלל זה נכון גם ליומה האחרון של ה"שבעה", ולפיכך די בישיבה קצרה של האבלים במקום ה"שבעה" בבוקר היום השביעי על מנת לסיים את השבעה ולאפשר לאבלים ובני המשפחה לפקוד את הקבר לאזכרת השבעה.
יום השבת נחשב גם הוא כאחד מימי השבעה. ביום זה אמנם לא נוהגים במנהגי אבלות בפרהסיה ולא נותנים לאבל ביטוי חיצוני, אולם יום זה הוא חלק מן השבעה והאבלים חייבים בו במנהגי האבלות הנעשים בצנעא ובינם לבין עצמם.
לאור הנאמר לעיל, אבלים אשר קברו את יקירם ביום שני והספיקו טרם שקיעת החמה לשבת ולו זמן קצר במקום השבעה, יסיימו את השבעה בבוקר יום ראשון ויפקדו את הקבר באותו היום. על אותו המשקל אבלים בקברו את יקירם ביום שלישי יסיימו את השבעה בבוקר יום שני ויפקדו את הקבר.
מה קורה כאשר יש חג במהלך השבעה?
כאשר חל חג מן התורה (רה"ש, יוה"כ, ואחד משלוש הרגלים) במהלך ימי ה"שבעה", תסתיים ה"שבעה" שעה קלה לפני כניסת החג גם אם לא חלפו שבעה ימים. כאשר הלוויה מתקיימת במהלך חול המועד של חג הפסח או חג הסוכות, תתחיל תקופת ה"שבעה" רק עם מוצאי החג (ובמקרה של חג הסוכות במוצאי שמחת תורה).
במקרים כאלה על האבלים להחליט כיצד יתייחסו לקביעות ההלכתיות – המסורתיות האלה. העלולות להתנגש בתחושותיהם.
הלכות ומנהגי השבעה
לשבעה יש מנהגים שונים המיועדים מחד להפגין את צערו על מות קרובו ומאידך לאפשר לו לעכל המאורע, להפנימו ולהסתגל אט אט למציאות החדשה ולחזור לשגרת החיים. על פי השקפתה של היהדות הרפורמית איסורים אלו פרושים לפני האבלים והם המחליטים על אלו הם יקפידו ועל אלו יוותרו.
אלו המנהגים שונים:
- איסור רחיצה וסיכת הגוף לשם תענוג (להבדיל מרחיצה לצרכים היגיניים),
- איסור יציאה מן הבית לדברים שבשגרה, כדוגמת עבודה,
- איסור קיום יחסי אישות,
- איסור נעילת נעלי עור.
- איסור תגלחת ותספורת.
- איסור רכישת בגדים וחפצים חדשים.
- איסור שאלת ואמירת שלום, לרבות למנחמים.
- איסור גילויי שמחה וקלות דעת.
- מכוח האיסור על גילויי שמחה נקבע כי האבלים עצמם אינם יכולים ללמוד תורה אלא בעניינים הקשורים באבלות.
- חובת ישיבה על כיסא נמוך או על הרצפה.
בנוסף קיימים מנהגים רבים שהתפתחו במרוצת הדורות בקהילות ובעדות השונות: לבישת הבגד בו בוצע הקריעה במהלך ימי השבעה, כיסוי המראות בבית, הדלקת נר נשמה ועוד.
במהלך השבעה יושבים האבלים ומקבלים את המנחמים. בפרק הזמן הזה הם מטופלים ומלווים על ידי קרובים וידידים מן הקהילה. למרות שאין מוטל עליהם איסור להתקין לעצמם ולאחרים אוכל או לעסוק במטלות הבית, רצוי שיקבלו עזרה בפעילויות היומיום מהסובבים אותם כדי שיוכלו לטול את אותו "פסק זמן" הדרוש על מנת לעכל את אשר ארע.
על פי המסורת מתקיימות בבית האבל תפילות החובה הנערכות בימים האלה – שחרית, מנחה וערבית – ובכל תפילה אומרים האבלים את "קדיש" האבלים. בחלק מן העדות נהוג שאחד האבלים משמש אף כשליח הציבור. יש הנוהגים אף לקיים במקום השבעה לימוד תורה לזכר הנפטר, ולאחריו לשוב ולומר את הקדיש בגרסה המיוחדת לאמירה לאחר לימוד תורה: קדיש דרבנן. יש המקפידים כי הלימוד יתמקד אך ורק בנושאים הקשורים באבלות.
בשבת, שבה אין נוהגים האבלים במנהגי האבלות בפרהסיה רשאים האבלים לצאת מביתם לתפילות השבת, להחליף בגדיהם לבגדי השבת, ולקיים את מנהגי השבת במלואם, לרבות סעודות השבת. יחד עם זאת, השבת עצמה היא חלק בלתי נפרד מן השבעה עצמה, וכל מנהגי האבלות הנוהגים בצנעה (כדוגמת האיסור לקיום יחסי אישות) עומדים בתוקפם.
מנהג ה"שבעה" נשמר בחוגים רבים מאוד בחברה הישראלית וחוצה קהילות, עדות וקבוצות, מטבע הדברים יחסם של חוגים האלה למסורת, ובמיוחד לציווי ההלכה, שונה מחוג לחוג ומגוון מאד. כל חבורת אבלים היושבת יחדיו מעצבת לעצמה את דרכה באבלות ובמנהגיה על פי השקפות עולמה ועל פי האופן שהם מתייחסים למסורת ולמקומה בחיי הנפטר ומשפחתו: האם יתקיים מניין בבית האבל? באיזו תדירות? האם האבלים ינהגו בהתאם לחובות ההלכתיות המוטלות על האבל או שמא רק בחלקן אן מיעוטן? לא אחת קיימות גישות שונות בתוך אותה משפחה. חלק מן האבלים ממעטים בביטויים ההלכתיים והמסורתיים של האבל ואלו אחרים מבקשים לדבוק במנהגים המסורתיים, גם אם הם אינם נוהגים כך בשגרה. בהתמודדות עם הבדלי הגישות והרצונות השונים והלגיטימיים יש לזכור כי במרכז השבעה ניצב זכרו של האדם ממנו נפרדה המשפחה וכבודם של כל האבלים ובני המשפחה הקרובים. אורך רוח, סבלנות, גמישות, נדרשים לא אחת בימים המורכבים של השבעה.